בלשנות הטקסט היא אחד משלושת הענפים העיקריים שהסתעפו מחקר השיח (ע"ע) והתגבשו בשנות ה-80 של המאה שעברה. מכונה גם "דקדוק הטקסט" (text grammar) או "תחביר הטקסט". אף כי בלשנות הטקסט הייתה המסד שממנו צמח חקר השיח או דקדוק השיח ((discourse grammar, הרי עד מהרה הסתעף חקר השיח והתפצל לשלושה ענפים: בלשנות הטקסט, חקר השיחה (ע"ע) ותיהלוך הטקסט.
הנושאים שבלשנות הטקסט נדרשת להתמודד אתם הם אלה:
- ההבדל בין טקסט לבין אוסף מקרי של משפטים. הרחבת גבולותיו של דקדוק הטקסט, שהסתפק תחילה רק בבדיקת תכונות לשון מסוימות של הטקסט, והפיכתו לחקר השיח, נתנו את הדחיפה לגלות בראש ובראשונה את כללי היצירה של מארג (ע"ע) הטקסט, כלומר את דרכי יצירתו של אירוע תקשורתי (ע"ע) לאירוע בעל משמעות בין מוען לנמען. מִחקר הטקסטים התברר שלא רק יחסים סמנטיים (מילים חוזרות) בין המשפטים תורמים ליצירת המארג, אלא גם יחסים רפרנציאליים, דהיינו אזכורים של תחליפי שמות כגון כינויי גוף וכינויי קניין.
- כללי ההצטרפות של יחידות הגדולות מהמשפט. המחקרים הראו שמלבד הלכידות המקומית הנוצרת בין המשפטים העוקבים, קיימת לכידות גם מעבר ליחסים הבין-משפטיים, כגון בין הפסקות שבתוך הפרק. הבחנה זאת היא שהובילה להתמקדות המחקר בשניים ממאפייני השיח: הקישוריות (ע"ע) והלכידות (ע"ע).
סוגי הטקסטים וקני המידה למיונם. את שיטת המיון הבסיסית (טיפולוגיה של טקסטים) קיבל חקר השיח מהמיון הקלסי (האריסטוטלי), שכלל ארבעה סוגי שיח (ע"ע: שיח), שלכל אחד מהם מבנה רטורי (ע"ע) שונה ומאפיינים לשוניים ייחודיים, המתממשים באוצר מילים ובמבנים תחביריים נבדלים זה מזה.
מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות: שלזינגר, תש"ס2; שראל, תשנ"ז, תשס"ו
de-Beaugrande and Dressler, 1981