אתנו-מתודולוגיה | Ethnomethodology

עריכה עצמית היא עריכה המתבצעת בידי כותב הטקסט. עריכה עצמית נחשבת לשלב האחרון של תהליך הכתיבה, ובאה לאחר שני השלבים הראשונים: שלב התכנון ושלב הכנת הטיוטה (Bisaillon, 2007b).  עריכה עצמית נעשית לעיתים לקראת פרסום מחדש של הטקסט. דוגמה לכך היא

הגהה היא בדיקת טקסט ותיקון שיבושים בולטים שמקורם בהקלדה או בסיבות טכנולוגיות, וכן תיקון שגיאות בולטות שמקורן חריגה מהלשון הנורמטיבית בעיקר בתחום הכתיב והדקדוק (copyediting) (Bisaillon, 2007a). הגהה היא אפוא אחת הפעולות המרכיבות את פעולת העריכה.  המילה העברית הגהה (מילולית – הארה, מן

תפקודי התקשורת של הלשון הם תפקודי המסר המועבר בתהליך התקשורת. לכל אירוע תקשורתי יש מטרה, גלויה או סמויה, והיא הקובעת את תפקודו של המסר. ההבחנה בין התפקודים, טיבם ומספרם, שונה ממחקר למחקר ומתקופה לתקופה. קיימים מודלים אחדים המתארים את התפקידים

הבנת הנקרא פירושה הבנת התכנים המופיעים בטקסט. העיסוק בהבנת הנקרא קיבל תנופה בארצות הברית בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, ופותחו גישות להוראת הקריאה ולהערכתה. פותחו מבחני קריאוּת, בעיקר בידי חוקרים אמריקנים כגון פריי  (Fry, 1968) ודייל וצ'ול (Dale &

השיח האקדמי הוא סוג תקשורת המתנהלת בעולם האקדמי. הוא מתבסס בעיקר על שילובם של שני סוגי שיח: שיח היצגי ושיח טיעוני. השיח האקדמי מופיע בפרסומים אקדמיים הן בכתב (דוחות מחקר, כתבי עת וספרים ותקצירי הרצאות) והן בעל פה (בהרצאות המתקיימות

 השיח הטיעוני (הארגומנטטיבי) הוא אחד מסוגי השיח. הגדרה נפוצה של השיח הטיעוני היא העלאת טיעונים על ידי המוען, שתכליתם לגרום לנמען לקבל את עמדתו (לנדאו, 1993). השיח הטיעוני (נקרא גם השיח השכנועי) הוא מיסודות הרטוריקה (ע"ע), והוא ממלא תפקיד ראשון

המונח ז'רגון משמש בכמה משמעויות:1. לשון מעורבת. דוגמה לז'רגון במובן של לשון מעורבת היא היידיש שבבסיסה אחת השפות הגרמניות של המהגרים היהודים לגרמניה החל במאה ה-9 לספירה. שפה זו קלטה לתוכה יסודות מקומיים בהתאם לאזור הנדודים של יהודי אשכנז.  סימן

 הבדיחה היא טקסט סיפורי קצר שיסודו בסיפור העממי (כהן, 2004) ומטרתו לבדח ולגרום צחוק (Caiaro, 1992), לכן היא קשורה להומור (ע"ע הומור), לאירוניה (ע"ע אירוניה) ולנונסנס (ע"ע נונסנס). הבדיחה היא סוגה עתיקה מאוד. הבדיחה נקראת גם הלצה או ויץ (יידיש).

דיאלקטולוגיה היא ענף של הסוציולינגוויסטיקה העוסק בהבדלים בין דיאלקטים. ענף זה בוחן את השונות הלשונית (ע"ע) שבציר הסינכרוני של המחקר הבלשני, שונות המתבטאת בדרכי הבעה ייחודיות בתחומי השפה השונים. הנחת היסוד של הדיאלקטולוגיה היא שגם בתוך קהילה לשונית של דוברי

יש גישות שונות להגדרת מבעים כתקינים או לא תקינים (ר' תקינות). אפשר לתפוס את התקינות הלשונית כמציינת רמה לשונית בינונית, דהיינו לא גבוהה מאוד ולא נמוכה מאוד. מבעים המופיעים בעיקר בלשון הפורמלית של דוברים משכילים ולא יימצאו בלשון הבינונית כגון

שאילה זרה (לעז) היא חדירת מילים מלועזית אל הלשון העברית. שחדרו מתקופת תחיית הלשון (המאה ה-19) ואילך. יש להבחין בין מילים זרות (שאילה זרה) לבין מילים שאולות. המילים הזרות חדרו מתקופת אליעזר בן יהודה. הן מתאפיינות בכך שיש בהן יסוד

סלנג הוא תת-לשון השגורה בפי דוברים מכל שכבות החברה בנסיבות לא פורמליות. זוהי לשון עממית הנחשבת לשון שוליים (ע"ע), ואפשר לראות בה סוג של משלב. בשכבות חברתיות חסרות השכלה הוא עשוי להיות להיחשב כעגה חברתית (סוציולקט). במחקרים על לשונם של

פידג'ין היא לשון מעורבת, שמשמשת את הדובר כשפה שנייה וכשפת מגע במציאות רב-לשונית, שבה הדובר זקוק לצופן לשוני מצומצם שיאפשר לו תקשורת עם דובר שפה אחרת (Wardaugh 1986). הפידג'ין מדוברת בדרך כלל בפי מיעוטים לאומיים ועמים קולוניאליים או בפי דוברים

המונח מִשְלָב מציין גוון לשוני המשמש בפי המוען (ע"ע מְעִינוּת) בנסיבות מסוימות, חברתיות או אחרות, ומציין בעיקר הבדלים בדרגת ההלימות (ע"ע) והפורמליות (ע"ע פורמליות הנסיבות, פורמליות של טקסט) של השיח. הוא סוג לשון המושפע משילוב של מאפיינים לשוניים עם מאפיינים

סוציולקט הוא דיאלקט לשוני או תת-לשון. הסוציולקט הוא לשונה של קבוצה חברתית בעלת מאפיינים לשוניים מיוחדים לה. הסוציולקט עשוי לייחד את לשונם של דוברי קבוצה חברתית שחבריה משתייכים למעמד חברתי-כלכלי משותף, לתחום עיסוק משותף או אף למקום גאוגרפי משותף כגון

סוציולינגוויסטיקה היא בלשנות חברתית, אחד מענפי המאקרו של הבלשנות. היא מתמקדת בחקר הזיקה ההדדית שבין הלשון לבין החברה. יש הרואים את הסוציולינגוויסטיקה כאחד משלושת ענפי בלשנות-המאקרו  (macro-linguistics), עם הפסיכולינגוויסטיקה והאתנולינגוויסטיקה, וזאת משום שלכל אחד מענפים אלה הסתעפויות לענפי משנה ולתת-נושאים,

אידיולקט הוא אופני הבעה לשונית אישית השמורה לפרט, מעין "דיאלקט אישי" האמור לייחד אותו מאחרים לפי גיל ומגדר, רמת השכלה ועוד. גם בתוך קהילת לשון המתאפיינת בסוציולקט מיוחד יש לכל פרט סגנון אישי, הבא לידי ביטוי בבחירה שונה של אופני ההיגוי,

הלימות היא התאמה של מבע לנסיבות החוץ-לשוניות שבהן נעשה בו שימוש. מונח זה הופיע עם התפתחות מחקר הסוציולינגוויסטיקה, תורת הסגנון (ע"ע) וההבחנה בין משלבים (ע"ע מִשלב) שונים בלשון, נוסף למונחים תקינות (ע"ע), דקדוקיות ונורמטיביות. הלימות של מבע נובעת מבחירה סגנונית בין

תקינות לשונית היא ציות לחוקי הדקדוק ולהלימות המשלבית (ע"ע הלימות, נורמטיביזם). תקינות לשונית מכונה גם נורמטיביוּת לשונית, והדיון בה הוא דיון בענייני מותר ואסור בלשון. מוסדות רשמיים כגון מערכת החינוך ואקדמיות לאומיות ללשון המדינה, רואים לנגד עיניהם חובה לכוון את

תיהלוך הטקסט הוא מענפי חקר השיח. תיהלוך הטקסט הוא תהליך קוגניטיבי שבו מעורב הקורא בהבניה מחדש של הטקסט לשם הפקת משמעות ממנו. ענף חדש יחסית זה של חקר השיח עוסק בשאלה: כיצד מושפעות הקריאה והפקת המשמעות מהטקסט מגורמים הנעוצים לא

ניתוח השיחה הוא אחד משלושת ענפיו העיקריים של חקר השיח (ע"ע), נוסף לבלשנות הטקסט ולתיהלוך הטקסט. כבר בשלב מוקדם של התפתחות חקר השיח חל פיצול בין חקר השיח הכתוב, שעיקר מימושו בבלשנות הטקסט לבין חקר השיח הדבור, שהביא ליצירת ענף נפרד:

המונחים סוגה או ז'אנר הם כינויים למיון פנימי של חלוקה מסורתית, מסועפת או חדשה של כל סוג של טקסט, מילולי, חזותי או צלילי, ספרותי, אמנותי או עיוני. יש גישות שונות לתפקודי הסוגות המאפשרות חלוקות מהיבטים שונים, וההיבט הבולט העיקרי הוא

הבלוג הוא סוגת שיח מקוון, בדרך כלל אישי. נוהגים לראות את הבלוגים כסוג חדש של טקסט בעל אפיונים סגנוניים ולשוניים ייחודיים. הבלוג נחשב כ"מקרה מבחן" בתרבות האינטרנט, שבו משולבים ממדי המולטימדיה (צליל, תמונה), ההיפרטקסט וקוד ייחודי של כתיבה אישית הבולטת