דגם רטורי הוא כינוי לאופן ארגון הפסקאות בתוך הטקסט. ארגון זה יוצר את מבנה השיח השלם. המבנה הרטורי הוא מרכיב חשוב ביצירת לכידות (ע"ע) של השיח.
לכל סוג שיח (ע"ע) מבנה רטורי משלו, המבוסס על חוקי הרטוריקה והקומוניקציה. המשותף לכל סוגי השיח הוא שהם מורכבים משלושה חלקים עיקריים: פתיחה, גוף וסיום. סוקרטס תיאר את המבנה הרטורי כך: "המבנה הרטורי של השיח השלם הוא תוצר של ארגון הטקסט בדומה לגוף האדם […] הכול [הראש, הגוף הידיים והרגליים] מאורגן כך שהחלקים השונים תואמים זה את זה ואת השלם כולו".
המבנה הרטורי הוא בעיקרו אוניברסלי, אך בהיותו תלוי-תרבות הוא עשוי להתממש בוואריאציות שונות.
יש מבנים רטוריים סגורים ויש מבנים רטוריים פתוחים. דוגמאות למבנים רטוריים סגורים הן סדר התפילה בבית הכנסת וריטואלים דתיים נוספים, למשל טקס נישואין; דרמה יוונית או דרמה בת-זמננו הבנויה במתכונת הדרמה היוונית; וכן מכתב רשמי. דוגמה יום-יומית של מבנה רטורי סגור וממוסד ניתן למצוא בדיווח החדשותי בתקשורת האלקטרונית: עיקרי החדשות, הפירוט והסיכום, שאינו אלא חזרה על עיקרי החדשות. גם המבנה הפנימי של פירוט החדשות ממוסד וידוע מראש: תחילה חדשות חוץ וביטחון, אחר כך חדשות פנים כמו פוליטיקה ופלילים, ואחרונים – ספורט ותחזית מזג האוויר. סדר זה הוא בגדר בררת המחדל, אבל הוא עשוי להשתנות במקרה של ידיעה דרמטית או במקרה של שינוי ההדגשים ושינוי סדרי עדיפויות מסיבות לאומיות או אחרות, כגון המלחמה בתאונות הדרכים כפרויקט לאומי בעל עדיפות עליונה.
המבנים הרטוריים הפתוחים הם מבנים חופשיים כמו מכתבים אישיים או פרסומת מסחרית), וכן קיימים מבנים רטוריים פתוחים למחצה, חופשיים למחצה, כגון מאמרי עמדה או נאומי בחירות.
סוג נוסף של מבנה רטורי הוא מבנה מעגלי, שבו הסיום חוזר על הפתיחה. מעגליות מבנית מעצימה את סגירותו של המבנה הרטורי. מעגליות כזו ניתן למצוא בדיווח חדשותי ובטקסטים ספרותיים (ע"ע ספרות), בפרוזה ובשירה. המעגליות ניכרת בהקבלה נרדפת או ניגודית, למשל באמצעות פזמון חוזר, או בהקבלה משלימה. מבנה מעגלי ניתן למצוא גם בסוגי שיח אחרים כגון החיבור האקדמי.
עידן המידע והטכנולוגיה תרם להיווצרות סוגות חדשות המתממשות במדיום האיקונוגרפי כמו ה"סמיילים" בצ'טים ובמסרונים. כל אלה הופכים לטקסטים בעלי מבנה רטורי ייחודי, שיחייבו את תיאור תכונותיהם ואף יעלו את הצורך בפיתוח תורת תיהלוך חדשה.
מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות: בלום-קולקה וניר, 1981; ניר, 1984; פרוכטמן, תש"ס