סלנג הוא תת-לשון השגורה בפי דוברים מכל שכבות החברה בנסיבות לא פורמליות. זוהי לשון עממית הנחשבת לשון שוליים (ע"ע), ואפשר לראות בה סוג של משלב. בשכבות חברתיות חסרות השכלה הוא עשוי להיות להיחשב כעגה חברתית (סוציולקט). במחקרים על לשונם של טעוני טיפוח נמצא שאין הם מבחינים הבחנה משלבית, דהיינו הם משתמשים בסלנג בכל הנסיבות.
עיקר ייחודו של הסלנג הוא באוצר מילים שלו, שכן מילים חדשות נכנסות לסלנג בתכיפות גבוהה, ולרוב גם נעלמות ממנו בתוך שנים מעטות. גם השאילה מלעז שכיחה בו יותר, אלא שמקורות השאילה כנראה שונים במידת-מה מאלה שבלשון הכללית. בלשון הכללית בעברית ההשפעה העיקרית היא של האנגלית וכן מילים בין-לאומיות שמוצאן יווני או לטיני, ואילו בסלנג נפוצות גם מילים השאולות מהיידיש, מהערבית ומהלדינו.
גם בתחום התחביר ובתחום ההגה והצורות יש בסלנג סטיות מן הנורמה, וגם כאן בעיקר בהשפעת לשונות זרות. בתחום התחביר מתאפיין הסלנג בין השאר בשימוש במילת יחס מוצרכת שונה מזו שבלשון הכללית ובצירופים לשוניים המושפעים מלשונות זרות. בתחום ההגה והצורות הוא מתאפיין בין השאר בשיבושים פונטיים, קיצורים, ראשי תיבות, דרכי הדגשה ייחודיות כגון הכפלת מילה או הברה אחת מתוך מילה, צירופים מיוחדים וחילופי קטגוריות דקדוקיות כגון שם עצם בתפקיד של שם תואר או של תואר הפועל.
השימוש בסלנג נובע מגורמים לשוניים כגון מחסור באוצר מילים, גורמים חברתיים כגון רצון להשתייך לקבוצה הסגורה, או גורמים פסיכולוגיים כמו רצון לבטא עומס רגשי בעזרת מילים טעונות, מטפורות וציורי לשון. השימוש בו נעשה לעיתים קרובות במודע כדי לשוות אווירה של סולידריות או התרסה כלפי החברה, ולפעמים כדי לשוות לשיח נימה של חמימות וקרבה, קלילות, הומור (ע"ע) או אירוניה (ע"ע). בלשון הכתובה יימצא הסלנג במקומונים יותר מאשר בעיתונות הארצית, ובה יופיע בעיקר במדורי הרכילות.
אפשר לראות בסלנג סוג של לשון דבורה (ע"ע), אולם יש להבחין בין לשון דבורה לבין סלנג, ולא לערבב בין המונחים. אף שבשני סוגי לשון אלה מרובים שיבושי הלשון, מה שמייחד את הסלנג הוא לא שיבושי הלשון אלא ההיבט החברתי, שכן הוא סוג לשון של קבוצה סגורה.
מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר
מקורות: נצר, תשנ"ו, תשס"ח; ספן, 1972; פרוכטמן, 1995, 2010;
Spolsky, 1998; Swann et al., 2004; Trudgill, 2003; Wales, 1989.