יש עורכים המקפידים על הבחנה בין "על ידו" (לידו, בקרבתו) לבין "על ידיו" (באמצעותו). הבחנה זו נוחה והגיונית שכן מילת היחס "על יד" (לשון יחיד, יד אחת) מתייחסת לקרבה כמו "ליד", ואילו "על ידי" (ידיים בלשון רבים) מתייחסת לעשייה, לעושה
השימוש בתחום המשפטים במילה "נשוא", למשל "נשוא הדיון", "נשוא העבירה", "נשוא המשפט" וכן הלאה, הוא שימוש מודרני. הוא אינו מצוי במקורות ואינו נחשב תקין. על פי האקדמיה ללשון העברית, האפשרויות התקינות הן "מושא" או "נושא" בהתאם למשמעות הרצויה (מושא הדיון,
"אחריות קפידה" היא מונח משפטי המציין סוג של אחריות פלילית, ומחליף את "אחריות מוחלטת". בטקסטים בתחום המשפט אפשר למצוא את שתי האפשרויות: אחריות הקפידה וגם האחריות הקפידה. לא ייתכן ששתי האפשרויות תקינות, שכן אם הצירוף "אחריות קפידה" הוא צירוף של
השימוש התקין בתחום המשפטים הוא "בְּעַיִן", תנועת A באות ע'. מילון האקדמיה ללשון העברית בנושא הדין האזרחי [משפט], מביא את הצירוף "בִּצּוּעַ בְּעַיִן". המילה "בְּעַיִן" משמעותה הדבר עצמו, כגון מגרש, מכונית או תמונה, להבדיל למשל מחלופה כספית כגון פיצויים, שווי שוק או פדיון,
"הא" היא מילה בעברית שמקורה בארמית, ומשמעותה: "ההוא". שוחחנו על דא ועל הא = שוחחנו על זה ועל ההוא. הא לחמא עניא = זה (ההוא) לחם העוני. הא כיצד? = וזה (ההוא) – כיצד? שתי המילים "הא כיצד" נשמעות כמילה
ממילון רב-מילים: מאלף:1. שאפשר ללמוד ממנו או להחכים ממנו; מלמד ומאיר עיניים מבחינה שכליתאו מוסרית.• בהקשר זה ראוי לזכור את דבריו המאלפים של שופט בית המשפט העליון.• תודה על עצותיך המאלפות, הן היו לנו לעזר רב. 2. מעניין, מרתק.• הקהל באולם האזין מרותק להרצאה המאלפת.
רותם הסתבכה עם מספרי העמודים ושאלה אלינו שאלה:"התחלתי מספור מ-0 וזה מספר לי גם את השער, ונוספו לי דפים ריקים שאין לי מושג איך להיפתר מהם מבלי שהם יזיזו לי כותרת". המילה "להיפתר" קיימת לצד "להיפטר", אך המשמעויות שונות. להיפתר
ת' או ט': האם במילה לועזית כותבים תמיד ט'? לפי האקדמיה ללשון העברית, הכתיב הוא סיסטמטי, כמו דרמטי. בעבר האקדמיה קבעה שהה' הופכת לת': "דרמה" > "דרמתי", למשל. כך נוהגת העברית במילים עבריות: "שיטה" > "שיטתי". הקביעה החדשה של האקדמיה ללשון
איך כותבים שמות לועזיים ב-ו' אחת בראש המילה? על כללי הכתיב חסר הניקוד לפי כללי האקדמיה ללשון העברית, אם מילה פותחת באות ו', יש לכתוב אותה בו' אחת. אבל אם נוספות אותיות בראש המילה – יש לכתוב בשני ו'. כך
"מרבית החוקרים סברו שיש הבדל" או: "רוב החוקרים סברו שיש הבדל". האם יש הבדל בין "מרבית" לבין "רוב"? ואם כן, מתי ראוי להשתמש בכל אחת מהן? האם זה עניין של טעם וסגנון אישי? תשובת האקדמיה ללשון העברית הייתה כי שתי המילים
תשובת האקדמיה ללשון העברית הייתה ששתי האפשרויות טובות: ניסוחים דוגמת "הן ילכו" במקום '"הן תלכנה" מוכרים לנו כבר מלשון המקרא המאוחרת, ובלשון חכמים זוהי דרך המלך. לפיכך ניסוח זה תקני בהחלט. ובכל זאת, מה נעדיף? הצורה הארוכה עם הסיומת "נה" – "תלכנה", "בואנה", "שבנה" וכן הלאה – נשמעת
כשאנחנו רוצים להציג את מי שהגה מונח כלשהו איך נציג זאת: מונח ש"טבע" פלוני או ש"טווה"? כך למשל: מונח "האם-הטובה-דיה" הוא מונח שטבע – או טווה – דונלד ויניקוט? אכן שתי האפשרויות הגיוניות. המטפורה של הטבעה נראית מתאימה: כמו ביצירת מטבע
"להקל את הנהיגה" או "להקל על הנהיגה"? מהי מילת היחס המוצרכת כשמדובר בדבר שנעשה קל יותר? לפי האקדמיה ללשון העברית, נאמר: "להקל את הנהיגה", למשל: ידוע שהגה כוח מקל את הנהיגה. אך גם למילת היחס "על" יש מקום. למשל במשפט,
בין השורש תפ"ס לבין השורש "תפ"ש" אין הבדל במשמעות: תפ"ס מתייחס הן לתפיסה מוחשית (אחיזה של ממש) והן לתפיסה מופשטת (תפיסה רעיונית, תפיסה שבשכל). במקרא נמצא השורש תפ"שׂ בלבד. בלשון חז"ל הוחלפה השׂי"ן בסמ"ך כמו בשורשים אחרים ובמילים אחרות. לכן
כאשר מכנסים אנשים למפגש המתייחד לנושא מסוים למשך שעות או ימים אחדים איך נכנה אותו: "כנס" או "כינוס"? לדברי המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית, יש להתיר את השימוש ב"כנס" ואין חובה להקפיד על "כינוס". בעבר ייחדה האקדמיה ללשון העברית את
איך יש לומר – עֲקִיבוּת או עִקְבִיּוּת? עָקִיב או עִקְבִי? האם שתי הצורות תקינות? ועדת הדקדוק של האקדמיה ללשון העברית המליצה על הצורה עקיב (וגם עקיבות) במשקל קָטיל, אולם צורה זו מתקבלת לרוב בהתנגדות בקרב הציבור המשכיל. האם קביעת האקדמיה
האם חייבים להחליף את "אודות" ב"על אודות"? האם אפשר להשתמש ב"אודות" – למשל במשפט: הסיפור מספר אודות…. – אם לא – מה הסיבה לכך? האקדמיה ללשון העברית ענתה לשאלות אלו כך: הצירוף המומלץ הוא "על אודות". "אודות" פירושו "עניינים", לכן הוויתור
האם אפשר לכתוב את צירוף המילים "את אותו" כמו במשפט: אנחנו מוצאים את אותן בעיות גם בתחומים אחרים? בספר "ודייק" הוותיק מאת יעקב בהט ומרדכי רון, שפורסם ב-1973, נטען כי הצירוף "את אותו" אינו תקני מאחר שהמילה "אותו" אינה אלא המילה
מילון אבן שושן מ-2006 מציג שתי אפשרויות לניקוד המילה, בצירי ובסגול, ונוטה להעדיף את להֶפך (בסגול). לפי מילון המונחים של האקדמיה ללשון העברית, הניקוד הקודם של הה"א היה בצירי, והוא הוחלף בסגול. כך או כך, ללא ניקוד יש לכתוב ללא י': להפך. מילון
האם עלינו לכתוב "פרש כנפיים" או שמותר גם "פרס כנפיים".האם עלינו לכתוב "הארגונים פרושים על פני אזור נרחב" או שמותר גם "הארגונים פרוסים"? האם נוכל לכתוב "המפה פרוסה על השולחן" וגם "הלחם פרוס" – שניהם בסמ"ך? לפי תשובת האקדמיה ללשון,
האם המונח "הוראה יחידנית" הוא בעל משמעות זהה ל"הוראה פרטנית"? האם אחד מהם נכון יותר? הוראה יחידנית והוראה פרטנית אינן זהות. הוראה יחידנית היא הוראה המבוססת על קידום אישי המותאם לרמת התלמיד. שלושה תלמידים שרמתם דומה יכולים ללמוד יחד בקבוצה אחת
האם "תלמיד" ו"לומד" הם מונחים זהים? מתי לבחור ב"תלמידים" ומתי ב"לומדים"? המילה "לומד" משמשת כמילה כללית. לכן כשאנחנו מדברים על צורכי הלומד, למשל, אנחנו מדברים על כל אדם שלומד. במילה "תלמיד" נשתמש כאשר אנחנו מתכוונים לאנשים שעיסוקם הוא לימוד, למשל תלמידים
כבר למדנו ש"אמריקני" עדיף על "אמריקאי". הסיומת של חיריק ויו"ד אחריה היא תמיד מוטעמת, כלומר תמיד במלרע. לכן אנחנו מטעימים את הסיומת "שי" במילה "טפשי" ואת הסיומת "ני" במילה "עקרוני". אבל להדגיש את ה"ני" ב"אמריקני" נשמע מוזר. ואכן עקבנו אחר דוברים בתקשורת ושמענו שוב ושוב
"ניתן לומר" או "אפשר לומר"? האקדמיה ללשון ענתה כך בתשובה לשאלתנו: האקדמיה ממעטת לפסוק בענייני סגנון ולא קבעה דבר בעניין זה. "ניתן" נפוץ בלשון השכבה המשכילה בעיקר בנסיבות רשמיות. יש שיאמרו שהם שומעים בו רכות מסוימת. "אפשר" נתפס לא רק כביטוי
אנחנו עומדים לפני אתגר או בפני אתגר? לפני1. קדימות על ציר הזמןנשתמש ב"לפני" כאשר נתייחס לקדימות על ציר הזמן (מה בא קודם בזמן): הספר שלנו יצא לאור לפני ראש השנה (קדימות בזמן); מערכת החינוך עומדת לפני אתגר (קדימות בזמן).2. קדימות במרחבנשתמש ב"לפני" גם כאשר
מה זה "שפיט"? אולי עדיף להשתמש ב"מוערך"? "שפיט" הוא שם תואר שבעזרתו מקובל לציין במוסדות להשכלה גבוהה שמאמר (או ספר) עבר תהליך שיפוט והערכה בידי מומחים, תוקן לפי הצעותיהם ונמצא ראוי לפרסום. באנגלית המונח הוא peer reviewed, שבתרגום מילולי פירושו
